<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער תשיעי</h1>
<h2>דף צז:</h2>
כלים אלו הצריכין הגעלה, אם נשתמשו בהן בו ביומן באיסור, אין מגעילין אותן, אלא אם כן יש במים שמגעילין אותם ששים כנגד גופו של כלי שהוא מגעיל. ואם הגעיל בפחות מכאן, לא עלתה לו הגעלה, לפי שכל המים אסורין. שבכל הכלי אנו משערין, ולא במים שיוצא ממנו, לפי שאין אנו יודעים שיעורו, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה. ולפיכך האיסור הנפלט חוזר ונבלע בכלי, וחוזר הכלי לאיסורו כמו שהיה. ואם כלי שאינו בן יומו הוא, שעבר עליו לילה אחת בלא בישול, אע"פ שאין במים ששים כמדת הכלי מותר. ובלבד שיתכסה הכלי בתוך המים, ואע"פ שקבלו המים טעם האיסור הנפלט הרי המים מותרים, שכל כלי שאינו בן יומו, נותן טעם לפגם הוא, ונותן טעם לפגם מותר, וטהרת כלי מדין בכענין זה היתה, וכן כתב רבינו יצחק ז"ל.
<h2>דף קח:</h2>
ומכלל הדברים למדנו שמגעילין בכלי אסור כשאינו בן יומו, אבל בתשובת הגאונים ז"ל כתוב שהיורה הגדולה שבה מגעילין צריך להגעילה ברותחין ולשוטפה בצונן, ואחר כך מרתיח בה המים לפי מה שצריך, ומכניס לתוכה הכלים אחד אחד. וצריך שיהא שם אדם אחד שמרתיח תחת היורה, שלא ישוכו המים מן הרתיחה, שאם ינוחו יאסרו להגעיל בהם. וצריך שישהא הכלי במים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן, שאע"פ שעם הרתיחה יצא הכל, מכל מקום נדבק הוא הגעול על פני הכלי, ועל ידי השטיפה מעביר הכל. ועוד אנו למדין זה מחטאת, דכתיב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים, ואמרו בפרק דם חטאת, מריקה בחמין שטיפה בצונן. ואם כלי זה של גוי היה, צריך טבילה לאחר מכן.
כלים שמשתמשין בהם על ידי האור, כגון השפודים והאסכלאות, משפשף אותם היטב לכתחלה, ואחר כך מלבנן ומטבילן. כיצד מלבנן, מביאן באש עד שיהו ניצוצות ניתזות ממנה. ואם הגעיל כלים אלו הצריכין ליבון, אסור להשתמש בהם על ידי חמין. לפי שמאחר שנבלע על ידי האור, אין האיסור נפלט כלו על ידי הגעלה וחוזר ופולט על ידי החמין. כתב הרב רבי שלמה בן אדרת נ"ר שהמחבת שמטגנין בה דגים ובשר על גבי האש, כיון שמשתמשין בה בשמן מועט, ופעמים שימצא האיסור במקום שאין השמן מגיע אליו, והרי היא כאסכלא, שאף האסכלא מושחין אותה בשמן תמיד, ושתיהם צריכים ליבון. שאין המשקין המועטין עומדין בפני האש מלהסתרך הבלע בתוך הכלי. והני מילי לענין איסורין, אבל לענין חמץ, כיון דהיתירא בלע, די להגעלה ברותחין (וככלי) [ובכלי] ראשון.
